אחחח הגענו לשלב הזה בשנה. חצאי הגמר האזוריים. מעכשיו כבר באמת אי אפשר לפספס שנייה, כי במקרה ומצמצת-יכול להיות שתפסיד את אחד הרגעים שיגדירו את פלייאוף 2013. מלבד התחושה ההיסטורית, יש בסיבוב השני משהו שמזכיר את המעבר מהחטיבה לתיכון, או מהתיכון לצבא, כשאתה מגלה שמה שעבד בסיבוב הקודם, לא בהכרח עובד עכשיו, ולפעמים אפילו משאיר אותך מאחור.

ניקס-אינדיאנה – את ההקבלה הזו אפשר לעשות לניו יורק ניקס, שגילתה כבר במשחק הראשון מול אינדיאנה שמה שעבד מול בוסטון, נועד לכשלון מול הפייסרס. במשחק הזה יכול להיות שנחשפנו לתקרה של מייק וודסון. המאמן של הניקס עשה דברים נפלאים העונה, אבל נראה שהפייסרס מציבים עבורו אתגר שאין לו תשובה בשבילו. בערב בו כרמלו אנתוני וג'יי.אר סמית' ממשיכים להטיח לבנים (14 מ-43 ביחד) ההתקפה של וודסון המשיכה להיראות חסרת אונים כמו במשחקים 4 עד 6 מול בוסטון, למרות הניסיונות הראויים של ריימונד פלטון בפיק אנד רול.

בסוף הרבע השלישי, כשמלו על הספסל עם 4 עבירות, נחשפנו שוב לכמה ההתקפה של הניקס תלויה בו. בתחילת הרבע הרביעי וודסון החזיר את מלו למגרש במהלך שאומר שאין לו דרך להבקיע סלים בלי הסופרסטאר שלו. אין ספק שמאמן הניקס יצטרך להיות הראשון שמבצע התאמות בסדרה ולהוסיף עוד משהו לארסנל תרגילי ההתקפה של הקבוצה שלו (ולא, להעביר את הכדור לרוחב קשת השלוש ולקוות שמישהו יאכל הטעיית קליעה זה לא תרגיל) כדי שגם במשחק השני הקהל בגארדן לא יהיה רדום כל כך.

רוי היברט בולם את מלו עוד פעם

בהגנה, נראה שלרוי היברט יש את הפוטנציאל להראות בסדרה הזו לכל העולם שטייסון צ'נדלר מעבר לשיא. משחק הלואו-פוסט המשובח של היברט חשף את העובדה ששחקן ההגנה של העונה שעברה הוא לא שומר אחד על אחד גדול, ומול קבוצה שהגארדים שלה לא חודרים יותר מדי (רק 13 מתוך 46 הזריקות של פול ג'ורג', ג'ורג' היל, לאנס סטפנסון ודי.ג'יי אוגוסטין הגיעו מתוך הצבע), המשמעות ההגנתית שלו מצטמצמת. צ'נדלר סיים את המשחק עם 4 נק', 3 ריב' ו-6 עבירות ועם סימן שאלה גדול לגבי היכולת שלו להתמודד מול היברט בצבע.

הפייסרס, לעומת זאת, עשו הכל נכון במשחק הזה. הם כתשו את הניקס בצבע (46 נק' בצבע מול 32 בלבד של הניקס, 44-30 במאבק על הריבאונדים כולל תרומה מרשימה של 13 ריב' מסטפנסון), קיבלו תפוקה משמעותית מדי.ג'יי אוגוסטין וטיילר הנסברו, הצליחו לסבך את מלו בבעיית עבירות ובעוד ההגנה של הניקס התקשתה להתמודד עם סגנון המשחק של אינדיאנה, רוי היברט תסכל פעם אחר פעם את מלו וסמית' כשבלם את החדירות שלהם. החדשות הרעות הן שגם במשחק כמעט מושלם שלהם, הפייסרס ניצחו רק ב-8 הפרש, כך שאם וכאשר מלו וסמית' באמת יאפסו כוונות, פרנק ווגל יצטרך התעלות של הקבוצה שלו.

ספרס-ווריורס – נמשיך למערב. אין ספק שהמנטרה של "מה שעבד בסיבוב הראשון, לא עובד בסיבוב השני" תופסת הכי חזק לגבי גולדן סטייט. הנאיביות של הווריורס ברבע האחרון הספיקה מול חבורת הפראיירים של ג'ורג' קארל, אבל מול סן אנטוניו זה לשחק באש. הספרס הם רמה אחת מעל דנבר בכל הקשור להוצאה לפועל והתאמות תוך כדי משחק (המעבר של קוואי לאונרד לשמור על סטפן קרי שינה את המומנטום), וזה גרם לווריורס לכוויות קשות.

ג'ינובילי מראה לגולדן סטייט שהספרס זה לא דנבר

ועדיין, הווריורס היו רחוקים סנטימטרים בודדים מסנסציה. מארק ג'קסון יצטרך למצוא פתרון לאיבוד העשתונות הקולקטיבי של הקבוצה שלו בדקות האחרונות, ובעיקר צריך למצוא דרך להוריד את העומס מסטפן קרי כדי שיגיע רענן לדקות האחרונות. התצוגה בדקות האחרונות של קרי הזכירה לי קצת את דרק רוז לפני שנתיים בגמר המזרח מול מיאמי. שחקן שכל עומס ההתקפה עליו, גם נטל הזריקות, גם עול הובלת הכדור, גם יצירת מצבים לחברים לקבוצה. במשחק כל כך אינטנסיבי שנמשך להארכה שנייה, מפתיע שקרי לא נפל מהרגליים.

היתרון של מארק ג'קסון לעומת תום ת'יבודו בזמנו, הוא שיש לו כלים להוריד מקרי את העומס, בעיקר בזכות ג'ארט ג'ק, שנותן פלייאוף מדהים. אבל כל זה לא משנה כל עוד גולדן סטייט לא תפסיק לעשות במכנסיים בדקות האחרונות. במובן הזה, הם פספסו הזדמנות פז לגנוב משחק חוץ כשהספרס עוד חלודים אחרי שבוע מנוחה. מצד שני, גם מול דנבר במשחק הראשון הם הפסידו בשנייה האחרונה וחזרו לגיים 2 מהסרטים. לאור העובדה שהם קלעו בסופו של דבר "רק" 36% מהשלוש (שזה ירידה ביחס לממוצעים המטורפים שלהם), יש לגרג פופוביץ' סיבות אמיתיות לדאגה.

אוקלהומה-ממפיס – המשחק הראשון בין אוקלהומה וממפיס הזכיר מאוד את המשחק השני בין ממפיס לקליפרס בסיבוב הראשון, ולא רק בגלל תוצאת הסיום. שוב הוכח שברגעי האמת ב-NBA עדיף כוכב אחד גדול מקבוצה אדירה של לוחמים. הגריזליז התקשו להכניס את הכדור לזאק רנדולף בצבע ברגעי האמת, מייק קונלי ניסה ולא הצליח וקווינסי פונדקסטר פישל מהעונשין. בצד השני דרק פישר עם הניסיון וקווין דוראנט עם הווינריות מצאו את הדרכים לשים את הכדור לסל, ואם אנחנו מחפשים מסר אחד מהמשחק הזה, זה המסר המרכזי.

אבל לדובים יש הרבה סיבות להיות אופטימיים לקראת ההמשך. החסרון של ווסטברוק בהובלת המתפרצת בתוספת ההגנה החונקת של הגריזליז הביאו את קצב המשחק לקצב של ממפיס (90 פוזשנים לאוקלהומה במשחק לעומת 95.9 עונתי, רק 9 נק' במתפרצת בכל המשחק לשתי הקבוצות) ולמרות שהת'אנדר יצאו עם ידם על העליונה במשחק הזה, בכלל לא בטוח שהם יכולים לנצח עוד 3 משחקים כאלה. חשוב גם לזכור שטיישון פרינס וטוני אלן התחברו בגיים 1 ל-12 נקודות ב-33% מהשדה. חוץ מהם, גם מייק קונלי לא היה במיטבו עם 13 נק' ב-33% ורק 3 אס' ב-38 דקות. בהתחשב בכך שהם עוד רחוקים מלממש את התקרה שלהם בסדרה הזו (ג'רד בייליס היה רלוונטי רק במחצית הראשונה) ושסרג' איבקה וקנדריק פרקינס לא הצליחו לפגוע יותר מדי ביעילות של רנדולף וגאסול בצבע, הגריזליז לא צריכים להיכנס לפאניקה.

משחק מדהים שלו. קווין דוראנט

אצל הת'אנדר אפשר לחייך, אבל זה בעיקר חיוך של הקלה. הפסד במשחק הראשון היה מוציא את הספינה הרעועה של סקוט ברוקס מהאיזון העדין שהיא נמצאת בו. מצד אחד, קווין מרטין התעורר על צד ימין ונתן משחק מצוין ויעיל של 25 נק' ב-57% פלוס 7 ריבאונדים, דרק פישר הזכיר לכולם כמה ניסיון חשוב ברגעים האלו עם חטיפה גדולה לקונלי בדקה האחרונה וקווין דוראנט נראה שמתחיל לתפוס את כל הקטע הזה של לשחק בלי ראסל ווסטברוק (35 נק' ב-50%, 15 ריב', 6 אס'). מצד שני, סרג' איבקה נראה אבוד בהתקפה מול גאסול ורנדולף עם 5 נק' ב-10% מהשדה ורק 5 ריב' ובנוסף, ההתקפה נראתה תקועה יותר מדי פעמים במשחק העומד.

הסיכוי הטוב ביותר של הת'אנדר לנצח בסדרה הזו הוא להביא אותה כמה שיותר לרגעי מאני-טיים, בהם העליונות של דוראנט מתגלה במלוא תפארתה מול האילתורים של קונלי, גאסול וזי-בו. לפי המשחק הראשון, בו נראה שממפיס יושבת על כסא הנהג למשך 46 דקות, היא תצטרך את קווין מרטין עקבי ואת איבקה תורם, כי קשה לבנות על תרומה של דרק פישר לאורך סדרה שלמה. וזה כמובן בהנחה שאנחנו לוקחים את התצוגות האלוהיות של קווין דוראנט כמובן מאליו.

מיאמי-שיקאגו – ועכשיו הגענו לקינוח האמיתי. שיקאגו אתמול נתנה תצוגה הירואית בקנה מידה היסטורי. בלי לואל דנג, בלי קירק היינריך ובלי דרק רוז, עם נייט רובינסון שקיבל 6 תפרים במחצית, עם 15 איבודי כדור, עם חמישייה שבשלב מסוים במשחק כללה את נאזי מוחמד, דקוואן קוק ומרקיז טיג ומול האלופה הגאה של הליגה, הבולס עשו את הסנסציה של הפלייאוף עד כה והפכו את המשחק הבא לקריטי עבור ההיט ול-MUST WATCH עבור כולנו.

כמה לב, כמה נשמה. נייט רובינסון וג'ימי באטלר

המשחק אתמול גורם לך פשוט לרצות לזרוק את כל דפי הסטטיסטיקה לפח ולהתקשר לאבן שושן כדי שיכניס ליד ההגדרה של המילה "לב" תמונה של ג'ואקים נואה. המספרים של לברון אתמול (24 נק' בכמעט 50%, 8 ריב' ו-7 אס') משקרים, כי הוא פשוט שותק ע"י ג'ימי באטלר (ללברון היה מדד +/- של 15-), שנראה כמו וטרן שמשחק במעמדים האלו שנים ולא כמו סופמור בן 23. לעומת זאת, כל נתון סטטיסטי שאני אביא לא יתחיל להסביר איך הבולס יצאו עם הניצחון בסוף. המשחק אתמול הוא הסיבה למה אנחנו אומרים I LOVE THIS GAME.

אחרי ההיי, עכשיו מגיע השלב בו צריך לרדת לקרקע, כי הבולס ניצחו, אבל זה יותר שההיט הפסידו. הם הפסידו כי לברון לא היה דומיננטי מספיק, כי כריס בוש הוכיח שוב שצריך להתייחס אליו כאקס-פקטור, כי שיין באטייה ומייק מילר וריי אלן החטיאו זריקות שהם בדרך כלל קולעים, כי דוויין ווייד נראה פצוע, כי הם קלעו בפחות מ-70% מהעונשין, כי היה עליהם יותר חלודה מסוסיתא אחרי גשם במחצית הראשונה, כי מריו צ'אלמרס היה מתחת לרמה הרגילה שלו וכי הם כנראה לא הבינו שהפלייאוף התחיל רשמית.

ההפסד הזה הולך להיות הדבר הכי טוב שקרה למיאמי בפלייאוף הזה, כי הוא יכריח אותם להתעורר ואולי לא רק לדבר על היסטוריה (הדיבור על סוויפ בק-טו-בק היה מזלזל), אלא באמת לעשות אותה. לטעמי, ההפסד הזה יגרום להיט לעשות סוויץ' בראש. הוא יגרום להם להבין שהם לא יוכלו לשייט לריפיט בזכות כמה דקות טובות ברבע השלישי כמו בסדרה מול מילווקי ושכדי לנצח את הבולס הם יצטרכו להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד. בקטע הזה, יכול להיות שהבולס העירו את החיה אתמול בלילה.

באדיבות

yuvaloz.wordpress.com